אנחנו עכשיו בתקופת “בין המצרים” שמסתיימת בתשעה באב.
זאת תקופה שיכולה להיות יותר מאתגרת. תקופה בה דפוסי התנהגות שחשבנו שנפטרנו מהם, יכולים לחזור, או פחדים שצצים להם פתאום ‘יש מאין’.
ואז… זאת ההזדמנות שלנו, והבחירה שלנו, אם לצלול איתם למעמקי הייאוש והקושי, או לקפוץ על ההזדמנות ולהראות לעצמנו שלמדנו. שהיום אנחנו מגיבים אליהם אחרת, שולטים בהם או לגלות שזמן הנפילה שלנו התקצר משמעותית.

בכל מקרה זאת הזדמנות לבחון מה למדנו, לראות את הדרך שעשינו, איפה היינו ואיפה אנחנו עכשיו. ולפרגן לעצמנו על השינוי שעשינו ועל הגדילה שגדלנו.
וגם אם לפעמים זה מרגיש ש’לא למדנו כלום’, זה לא אומר שחזרנו אחורה, והנה שוב אנחנו עושים את אותה הטעות.
שניה לפני שאנחנו משחררים את כל המלל הזה כלפי עצמנו, נעצור, ננשום ונבדוק אם באמת לא השתנה כלום. ומה אנחנו כן יכולים ועושים אחרת.
ואז הקושי הופך להיות הזדמנות, בה אנחנו רואים את היכולות שלנו ואת העוצמות שלנו. הימים עכשיו מזכירים לי פסוק מספר בראשית שאני מאוד אוהבת.

וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.זה מה שאלוהים הזהיר (והזכיר) לקין שניה לפני שהוא הרג את אחיו.ומבחינתי זה מסביר נהדר את המשמעות של תקופת “בין המצרים”.
יש לנו אפשרות בחירה, אם יפלו פנינו ואם לא.
אם נתמקד בחצי המלא או הריק של החיים.
אם נתמקד ב’לא’ ובאין או במה ‘כן’ ויש.
אם נמרר את חיינו בביקורת עצמית, אשמה וקורבנות או נבחר לראות את הטוב שבנו, היכולות והעוצמות שלנו.

אם אנחנו בוחרים בטוב, נוכל לשאת הכל.
אבל אם לא… הפחד, הייאוש, הקושי, האגו, השנאה וכל שאר החברים האלו יבואו לפתח ביתנו וידפקו על הדלת. ירבצו להם בנחת בתוך נשמתנו, ויחכו בסבלנות לרגע בו נפתח להם פתח.
(והם מאוד גמישים, גם פתחים צרים וקטנים טובים להם).
והיופי הוא שכל העניין הזה בשליטתנו. ואך ורק אנחנו אחראים עליו.

אז אני מסתכלת על הימים האלו כימים שמזכירים לי את חופש הבחירה. שלהיות מאושרת זאת בחירה שלי ובשליטתי.
שמזכירים לי להתבונן בדרך שעברתי עד כה.
להיזכר ביכולות ובעוצמות שלי. ולהודות על ה”יש”.