או איך לפתוח את צ׳אקרת הגרון.

התקופה שלפני ראש השנה, מכניסה אותי תמיד למוד של סיכומים, של הסתכלות אחורה, על מה שלמדתי השנה, איך גדלתי, באילו תחומים.
או במילים אחרות, זמן של התבוננות פנימית וחשבון נפש.
זה הביא אותי להתבונן באחד מהפחדים הגדולים שחוסמים אותנו מלגדול. הפחד לטעות.

כמה אנחנו מרשים לעצמנו לטעות? 
כמה ביקורת פנימית יש לנו על עצמנו כשאנחנו טועים או לא מצליחים? 
כמה אנחנו מפחדים מהביקורת הזאת? 
כמה אנחנו מפחדים לטעות?
כמה הפחד הזה מונע מאיתנו לעשות דברים שאנחנו רוצים? 
כמה הוא מונע מאיתנו לדבר? להגיד את האמת שלנו, את הרצונות והרגשות שלנו? 
בעצם כמה הוא סוגר לנו את צ’אקרת הגרון ולא מאפשר לנו לחיות באמת?

איך אפשר לפתוח את צ׳אקרת הגרון? 

איך נוכל להביע את עצמנו ולתת ביטוי לרגשות שלנו בקלות, במקום לשתוק או לצעוק (מה שקורה כשצ׳אקרת הגרון חסומה)?
אחד הדברים שעוזרים לפתוח את היכולת לדבר, היא הידיעה שמותר לנו לטעות. שזה אנושי לטעות.
ילדים מרגישים הרבה יותר חופשי לטעות, ולהתנסות בדברים חדשים. כי הם לוקחים את עצמם יותר בקלות, ופחות בכבדות ובביקורת. כך גם אנחנו יכולים לחיות ממקום של פחות ביקורת עצמית, ולהתייחס לעצמנו באופן יותר משועשע וסקרן. למשל נשאל את עצמנו – אם אני אדבר עכשיו, מעניין איך אני אגיב? מעניין מה יקרה אם אנסה?
במקום כל הזמן לחשוב – מה אני אגיד, ואיך אני אגיד, ואיך זה יצא או ישמע ומה יגידו. מחשבות שמגיעות מהמקום הנוקשה של הביקורת הפנימית.

כשאנחנו לוקחים את עצמנו יותר בקלות ושעשוע, אנחנו מתחברים לילד הפנימי שבנו. אנחנו מתחברים לאנרגיה הזאת, כשהיינו ילדים, שמותר לנסות, מותר לטעות, מותר לא להצליח. דרך הטעויות לומדים וגדלים, וזה בסדר.
אז גם הרבה יותר קל לנו לדבר בצורה אותנטית ולהביא את האני האמיתי שלנו.
זה אומר לפתוח עוד את צ׳אקרת המין, (הצ׳אקרה השניה), שקשורה לילד הפנימי שבנו. שקשורה לאנרגיה של השמחה, והחופש, של לקחת את החיים יותר בקלות ובפחות שליטה. 
כך קורה שכשאנחנו מדברים יותר מהמקום של הילד הפנימי (צ׳אקרת המין), צ׳אקרת הגרון נפתחת!

את העולם שלנו אנחנו בוראים ע”י דיבור. לא במקרה הייסוד של צ’אקרת הגרון הוא חיים. כי כשאנחנו לא מביעים את עצמנו, לא מוציאים החוצה לעולם את מה שיש לנו בפנים. כשאנחנו לא מדברים, אנחנו לא באמת חיים. 
להתחבר לילד הפנימי, לשמחת החיים, לקלילות, להנאה, למשחק. לשובבות. זה מוסיף צבע לחיים. זה מחבר אותנו לחיים. משחרר את הכובד והביקורת. ומאפשר לנו לחיות. לחיות יותר בשמחה ואותנטיות. 
אז השנה אני מאחלת לעצמי לתת לילדה הפנימית שלי יותר לחיות. יותר להעיז. יותר לשמוח. יותר קלילות ומשחק.
שנה שמחה ומשוחררת גם לכם.